בס"ד
"הכרת תודה היא הפעמים בהן האור שלנו כבה ואדם אחר מצית אותו מחדש. לכל אחד יש סיבה להכיר תודה לאנשים שהדליקו את האש בתוכו " (אלברט שווייצר)
שמי מעיין לוי (27) ממושב שתולים, מורת שילוב בבית ספר יסודי ועורכת לשון. אני מתניידת בעזרת קביים מלידה. למדתי במסגרות רגילות. כבר בגיל 12 התחלתי להרהר האם יהיו לי חיים רגילים כמו כולם – עבודה, זוגיות וילדים. סביבי ראיתי אנשים מבוגרים שמתמודדים עם מגבלות שונות ולא הקימו משפחה. לכן, הסקתי שכנראה לא אזכה לחוות זוגיות ולהקים משפחה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאם אצליח בעבודה אוכל להסתפק בהגשמה עצמית בתחום התעסוקה ולהנות מחיי חברה. התביישתי מאוד ברצון שלי לחוות זוגיות, לחוש נאהבת ולאהוב חזרה, העדפתי לנסות להדחיק את הרצון. חשבתי שזה יהיה קל יותר להדחיק רצון מוזר, כמיהה בלתי מוסברת למשהו שאולי לא מגיע לי ואולי לא מתאים לי. בכל פעם שמישהו העלה את הנושא "זוגיות" הייתי מתכווצת ועיניי היו מוצפות דמעות. בגיל 20 בזמן ביקור במרפאת שיניים הרופאה סיפרה לי על אחותה, שחלתה בפוליו, שהיא מאוד מוצלחת ויש לה קריירה משגשגת אך היא לבד ללא בן זוג וללא ילדים. היא אמרה לי שזה הדבר הנורא ביותר ושההצלחה שלה לא באמת שווה משהו אם היא לבד. הרופאה אמרה לי "אם מישהו ירצה אותך תעצמי עיניים ותלכי איתו, לא משנה אם הוא טוב או רע, העיקר שיהיו לך ילדים". הרגשתי מחנק בגרון. לא יכולתי להגיב לה, הרגשתי שאין לי אוויר והיא הוסיפה "בשנה הבאה אני רוצה לראות אותך עם טבעת". לאחר האירוע הזה כבר לא חזרתי למרפאה הזו אך בעקבותיו הבנתי שלא אצליח לדכא את הרצון והכמיהה לזוגיות ולהקמת משפחה.
לאחר תהליך פנימי אינטנסיבי וארוך, בעזרת נשים מקצועיות ומסורות, הפנמתי שהרצון שלי הוא טבעי לחלוטין ושאני ראויה לזוגיות. שמעתי על "ענבר" ממספר אנשים שונים אך התלבטתי מאוד לגבי השתתפות והגעה למקום מסוג זה. אף פעם לא הייתי במסגרת שמיועדת רק לאנשים נכים וברעיון התנגדתי לכך, להיבדלות הזו מהסביבה. במשך שנה שלמה נכנסתי לאתר ראיתי את הפרטים של המפגש הבא ולא הגעתי. באחת הפעמים אפילו התקשרתי כדי לברר פרטים נוספים לגבי המפגש ובסוף לא הגעתי. היה לי קשה מאוד לחשוב שאלך למפגש בנושא זוגיות ועוד למקום שמיועד רק לאנשים עם מגבלה. החלטתי לשתף את אבא שלי בנוגע לפעילות העמותה. השיתוף היה מעין הצהרה שאני חושבת על זוגיות ומאוד רוצה – דבר שנמנעתי לעשות בגלל הבושה. המפגש שהגעתי אליו היה מספר שבועות לפני חג החנוכה והתקיים בירושלים. נכנסתי למקום המפגש חוששת מאוד ומרגישה לא שייכת, חשתי רצון עז לברוח משם עד שפגשתי עיניים מאירות, חמימות ומהממות. העיניים של מיכלי לנדאו השדכנית המדהימה! מלאך בדמות אישה. החיוך שלה הרגיע אותי מאוד והיא ראיינה אותי כדי להכיר אותי טוב יותר.
במפגש המשתתפים בחרו לשתף בתחושת התסכול שהם חווים משום שאף אחד לא מציע להם, לא רואים אותם כבני זוג פוטנציאליים ותחושה שהם רווקים "שקופים". הזדהיתי מאוד עם התחושות שלהם. היה לי קשה מאוד גם השהות בקבוצה שהיא רק לאנשים נכים בפעם הראשונה בחיי וגם השיח הטעון והכן שהתפתח שם. לכן, חזרתי הביתה מהמפגש הראשון מוצפת רגשות מעורבים, לא בטוחה שאחזור לשם שוב. החלטתי לנסות שוב לפני שאני פוסלת לגמרי והגעתי למפגש נוסף בחג החנוכה – מפגש קליל, מצחיק ומשמח יותר.
הנוכחות במפגשים של "ענבר" גרמה לי להתפתח כישות נפרדת, להכיר את עצמי טוב יותר וידעתי שבדרך זו אני מכינה את המציאות שלי לזוגיות מיטבית. ברוך ה' גם זכיתי להרגיש מחוזרת – פתאום למדתי להעריך את הגוף שלי שביקרתי כל השנים בביקורות נוקבות מאוד. אפשר לומר שהתחלתי לאהוב את עצמי. התרחשו שני תהליכים מקבילים ומבורכים – הכרה והתאהבות פנימית וחיצונית בהוויה ובמהות שלי, בגוף החיצוני ובאישיות. ככל שהשלמתי עם הרצון להקים משפחה ולחוות זוגיות והרשיתי לעצמי להצהיר אותו בקול, אנשים סביבי פתאום החלו להתעניין בי בתחום הזה, לאחל ולהציע לי. מיכלי תמיד הייתה במפגשים עם החיוך המהמם והמרגיע ועם החיבוק המכיל שגרם לי להישאר במפגש הראשון ולא לברוח. בזכותה נתתי לעצמי ול"ענבר" הזדמנות נוספת להמשך החיבור בינינו. נהניתי מאוד מהסדנאות, לא הגעתי ממוקדת זוגיות אלא ממוקדת לצמיחה ולהתפתחות אישית ולכן לא חזרתי הביתה מאוכזבת. לפעמים התפתחו קשרים מהמפגשים האלו ולפעמים לא. מכל קשר שהתפתח והסתיים למדתי על עצמי – מה חשוב לי באמת, על מה אני מוכנה להתפשר, מהם הגבולות שלי, מה התכונות שאני רוצה שיהיו בבן הזוג שלי.
במפגשים הכרתי אנשים מדהימים ואיכותיים שמתמודדים עם מגבלות שונות, עושים חיל בתחום שבו בחרו לעסוק ולכולנו רצון משותף – אהבה ובמקום הזה יש תחושה שהכול טבעי ושכולנו באמת ראויים לכך. כמו כן, פגשתי שם אנשים טובים שהחליטו להתנדב וללוות את המשתתפים בתהליך החיפוש אחר זוגיות. המתנדבים הקלילו את האווירה ותרמו מעולמם הפנימי העשיר.
באחד המפגשים מיכלי שכנעה אותי להירשם ל"שבת אקדמאים" של ענבר. בתחילה סרבתי באופן נחרץ אך מיכלי לא הרפתה וביקשה שאחשוב על כך. נהניתי משהות של שעה/ שעתיים במפגש אבל שבת שלמה?! החלטתי לנסות להציע לשתי חברות (ללא מגבלה) להצטרף אליי בשביל המורל, רק ליתר ביטחון אם לא אהנה, שיהיה לי עוגן. אחת מהן ענתה בחיוב. השבת התקיימה במלון "רמת רחל" בירושלים והייתה כל כך מחכימה ומהנה. גם אני וגם החברה נתרמנו ממנה מאוד. קיבלנו כלים משמעותיים בתחום הזוגי והאווירה הייתה נהדרת. הודיתי למיכלי על העקשנות שלה.
כיום תודה לה' ולצוות הנפלא והמכיל של "ענבר" אני בזוגיות עם בן זוג מדהים. הכרתי אותו דרך חברה יקרה שהכרתי ב"ענבר", כך שלעמותה יש חלק עקיף בזוגיות הנהדרת שאני חווה. העמותה עדיין חלק ממני, אנחנו מגיעים למפגשים כזוג והצוות תמיד שם כדי לכוון, לייעץ ולתמוך.
זו הזדמנות נפלאה להודות להודות למיכלי, לחיותה, לרבקה ולשושי היקרות ולכל הצוות המסור – תודה על הנכונות לסייע, על האמונה, על העידוד לשאוף, לחלום ולהגשים ועל התמיכה והזמינות. ה' יגמול לכם!
